סוד התנינים הגדולים

מרדכי עמנואל | כ"ח תשרי ה'תש"ע


מעשה שהיה. במהלך טיול במכתש רימון במרכז הנגב, בין איסוף יצורים מאובנים לסקירת תופעת קרסטיות מדהימות, הפתיע המדריך [שאינו שומר תו"מ] את הקבוצה בשאלה: ביום החמישי של בריאת העולם נאמר שה' ברא את התנינים הגדולים, ונשאלת השאלה: מדוע שאר בעלי החיים שנבראו הוזכרו באופן כללי – שרץ נפש חיה, עוף יעופף, חיה, בהמה וכו' ורק בריאת מין התנינים הגדולים הוזכרה בשמם?! כאשר המדריך לא קבל תשובה, הוא ענה בעצמו. אצל האשורים הקדמונים – הוא טען – הייתה קיימת אמונה, שהתנינים היו אלו שבראו את העולם1 . התורה רצתה לשלול עבודה זרה זו, לכן מודגש שה' הוא שברא את התנינים הגדולים [כעין הסבר זה כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, מו) שנצטווינו לשחוט את הצאן לקרבן, כדי לעקור אלילם של מצרים מליבם של ישראל, אך הרמב"ן בפרשת ויקרא (א, ט) מכנה פירוש זה "דברי הבאי"].

לכאורה תשובה זו רמוזה בפי' רד"ק ליחזקאל (כט, ג) שם מסופר שהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו מתרברב: "לי יאורי ואני עשיתני". רד"ק מסביר את המשל שבפסוק: התנים בתור דג גדול (כמו שאמר ויברא אלוקים את התנינים הגדולים) אומר, אני עשיתי את היאור! הנמשל הוא, שפרעה נמשל לתנין והוא מתגאה שכבש את המלכות. מהמשל משמע, שהייתה לגויים אמונה שכוחו של התנין לברוא.

הקושי הטמון בזיהויו של התנין כתנין היבשתי, הוא ממה שנאמר בספרי הטבע, שיש מיני תנינים הגדלים ביבשה [כמו אלו שבמצרים], אך התנין הגדול ביותר, שאורכו שש מטר מצוי בים, באזור אוסטרליה ואסיה. כיוון שהתנינים הגדולים הוזכרו יחד עם הדגים הרי פשוטו של מקרא שכוונת התורה לתנין הימי הגדול ולא לתנין היבשתי, המצרי או האשורי. ייתכן לדחוק, שאף שהתנין גדל ביבשה, כיון שחלק מזמנו הוא מבלה במי הנהר, לכן הוא נכלל יחד עם הדגים.

יש לציין שהשאלה של המדריך, מדוע הוזכרו התנינים הגדולים ואילו שאר החיות לא הוזכרו, נשאלה ע"י המהרש"א בבא בתרא (עד, ב). המהרש"א מתרץ, שהתנין הוא הלויתן, הפליג בגודלו הרבה מעל כל שאר חיות היבשה, ולכן רק בריאת ענק מימדים כמותו הוזכרה, ולא שאר החיות הקטנות ממנו בהרבה. מהרש"א הולך בעקבות דברי חז"ל במסכת בבא בתרא שם, שהובאו גם בפי' רש"י לבראשית פסוק כ"א, שהתנינים הגדולים אינם תנין שלנו אלא הם הלויתן, שהינו בעל חיים ימי בעל ממדי ענק בלי שום פורפורציה לשאר בעלי החיים ביבשה. לפי המהרש"א ברור מדוע הליויתן נמנה עם הדגים שבים.

והנה אותו הלויתן מיוחד לא רק בגודלו, אלא גם בכך שהוא מיועד לשמש כמאכלם של הצדיקים לעתיד לבא, כמבואר בגמרא בבבא בתרא (עה, א). ענין זה הובא גם בדברי הפוסקים ונידון גם בדברי המשנה ברורה, שכן בסוף סימן רמ"ב מביא הרמ"א שבמקצת מקומות נהגו לאכול פשטיד"א בליל שבת זכר למן, שהיה מכוסה למעלה ולמטה. המשנה ברורה בביאור הלכה מקשה על זה, שמנהג תמוה הוא זה דמה ראו לעשות זכרון למן שלא ירד כלל בשבת?! וכותב המ"ב: "מה נמלצו אמרי יושר של התורת חיים, שלפי ששבת בראשית היא דוגמת שבת שלעתיד לבא שכולו שבת, ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה, דוגמתו, היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן, ומקדשים על היין נגד יין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבא, והשמים נקראו שחקים שבהם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, לכן שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא". לפי זה י"ל שיחודם של התנינים הגדולים שהוזכרו בפירוש, משום שהם נבראו לעתיד לבא. אמנם לפי פירוש זה קשה מדוע לא הוזכרו בבריאה, גם שור הבר ויין המשומר, שגם הם מוכנים לעתיד לבא.

קושיא נוספת שכבר התקשו בה רבים, על אותה סעודת לוויתן שמתוקנת לצדיקים לעתיד לבא היא, הרי הלוויתן הינו בעל חיים טמא (ראה מהרש"א חולין סז, ב; אך ראה תוספתא חולין ג, כז), וכיצד יאכלו אותו הצדיקים לעתיד לבא?! מצאתי שהמקובל האלוקי רבי שלמה עליישוו בעל "הלשם שבו ואחלמה" (דרושי תוהו, ח"ב, דרך ד ענף ח) ציין לירושלמי בשבת סוף פרק ט, שמביא את דברי ר' יהודה ש"אוכלין טהורין אין משחקים בהם", ומקשה הירושלמי מהפסוק באיוב פרק מ שם נאמר בפסוק כ"ה: "תמשוך לוויתן בחכה", ובפסוק כ"ט נאמר "התשחק בו כצפור", משמע מכאן שמותר לשחק בלויתן כאילו הוא צפור, וקשה הרי אסור לשחק באוכלים? ומתרץ הירושלמי "לא הותר מן הכלל – איסור הוא". מסביר בעל "הלשם" שהלוויתן בזמן הזה הינו יצור טמא, ולא הותר מן הכלל, ולכן אסור הוא, אבל לעתיד לבא הלוויתן יהיה טהור. וכוונת הירושלמי שכול עוד הלוויתן נחשב בעל חיים טמא מותר לשחק בו.

לפי דבריו הנפלאים של בעל ה"לשם" מבואר, שהלוויתן שונה משור הבר ומהיין המשומר בזה, שהוא היחיד משלשתם, שמיועד רק לעתיד לבא, כי רק אז הוא יטהר, ואילו מבשר שור הבר ומהיין המשומר – נהנים אנו גם בעולם הזה. בזה אם כן, מיוחדים התנינים הגדולים שהם הלוויתן מכל בעלי החיים. שכן כל בריאתם של התנינים הגדולים הייתה אך ורק כדי שהצדיקים ייהנו מהם ביום שכולו שבת ומנוחה לעתיד לבא.

***

בגל' 70 הופיעו דברים בעקבות מאמר זה:

מיהו התנין המקראי?

עם פרסום מאמרו של ר"מ עמנואל, הגיעה לתיבת המערכת הפניה הבאה, חתומה ביד חכם אחד המתכנה אהרן יונה מעיר לונדון הבירה, והרי היא כלשונה: "נפלאתי לקרוא בדאצ'ה לפ' בראשית הערה ארוכה לבאר הזכרת ה'תנינים הגדולים' בפרשת בראשית. לקוראים כמוני שלא למדו לשון הקודש על יסוד 'חכמתו' וידיעותיו של בן יהודה, היו הדברים סתומים ותמוהים, שלא מצאתי בין מפרשי התורה שום רמז לשייכות בין התנינים הגדולים בפ' בראשית לבין ה-ALLIGATOR או ה-CROCODILE. כותב המאמר מתבקש להודיע אם יש איזה מקור נאמן להזדהות זה שכנראה נתקבלה אצלו כדבר פשוט ומובן, ושקו"ט ב'קושיא' המבוססת על זה".

מתוך שנתבקש, השיבנו ר' מרדכי עמנואל דבר, והוא: "ראה איוב (ז, יב): "הים אני אם תנין, כי תשים עלי משמר", ובפירוש רש"י שם: "תנין. דג גדול שחבשתו בנבכי הים…", וב'מצודת דוד' הוסיף: "לבל יצא בשום פעם שלא יחריב את העולם". אבל רס"ג מתרגם תנין – תנין, ומפרש: "וכן התנין זקוק למשמר כדי שלא יהרוג בני אדם, לפיכך אמר האם סבור אתה שאני מזיק לבני אדם כמו אלה, עד שאני זקוק למחלות להתעסק בהן, לבל אזיק בני אדם". מבואר בדבריו שהתנין קרוי תנין ולא לויתן (המוזכר באיוב מ, כה: "תמשוך לויתן בחכה", ומתרגם לויתן – אלמלתוי, שהוא תרגום של לויתן בערבית). התנין הוא יצור שמסוכן מאד לבני אדם וזקוק למשמר שלא יהרוג, וודאי שלפי רס"ג אינו  הדג הגדול, שלאחר שנחבש בנבכי הים אינו מזיק יותר ואינו זקוק לשמירה, כמו שפירש רש"י. וכן המלבי"ם שם פירש: "האם אני תנין – שהאדם ישים רסן בפיו לבל יזיק בנשיכתו", מבואר שהתנין הינו בעל שינים ונושך. וביחזקאל כט, ג: "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", וזה מתאים לתנין (קרוקודי"ל) הרובץ ביאור. יש להוסיף שהרב הירש בפירושו לשמות ז, י על המילים "ויהי לתנין" כתב: "משערים אנו, כי המדובר כאן בתמסח". אבי מורי שליט"א מסר לי כי כך הוא הכתיב בגרמנית, שפת המקור של חומש הרב הירש: KROKODIL. אם כן מצאנו מקורות מפורשים במפרשים שתנין הוא ה-ALLIGATOR או ה-CROCODILE".

ועדיין אנו מבקשים אם ידוע לקוראים על מחקר מניח את הדעת שנערך ל'תנין' המקראי.

  1. וראה בראשית רבה ויצא (סח, יג) על התנין כאליל בבלי, ובתרגום השבעים השתמרה מעשיה ארוכה בדבר בל והתנין (י"ז). []

הדפסה

תגובה